ביביליוגרפיה

ביבליוגרפיה ותמצית המאמרים

אברהם, א. (2001). ישראל הסמויה מן העין. ירושלים: אקדמון.

גלטונג, י', רוגה, מ' ה', (1995)."מבנה חדשות החוץ, סיקור המשברים בקונגו, בקובה ובקפריסין בארבעה עיתונים זרים", בתוך: דן כספי (עורך), תקשורת המונים  -  זרמים ואסכולות מחקר, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, עמ’ 233-200.

טוכמן, ג.(2003). תהליכי העבודה בהפקת החדשות העיתונאיות: הפיכת הבלתי-צפוי לשגרה. בתוך: ד. כספי (1995). תקשורת המונים – מקראה. עמ' 234-255 . תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

כספי, ד. (2001). תמונות בראש, דעת קהל ודמוקרטיה, האוניברסיטה הפתוחה. האבחנה בין עובדה לדעה, עמ' 22-26 . על תאוריית סדר היום, הבניית מציאות ומסגרת הסיפור frame  עמוד 155-163.

כספי, ד. (1993). תקשורת המונים (כרך א’), האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, עמ’ 79-78.

כספי ד, (2001). תמונות בראש: דעת קהל ודמוקרטיה, האוניברסיטה הפתוחה. על תאוריית סדר היום, הבניית המציאות מסגרת הסיקור   עמוד 155-163.

כספי, ד. (2011). סדר יום- תקשורת, חברה, פוליטיקה. הוצאת רסלינג.

לימור, י. (1997). עיתונאות. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

https://books.google.co.il/books?id=090CJ4ARV78C&printsec=frontcover&hl=iw&source=gbs_ge_summary_r#v=onepage&q&f=false

למיש, ד. (1994). החופש לצפות: מבט שני בטלוויזיה. אבן יהודה: רכס

למיש, ד. (1994). החופש לצפות: מבט שני בטלוויזיה

מקומבס, א' מ', שו, ל', (1995). "התפקוד של אמצעי תקשורת ההמונים כקובעי סדר יום" בתוך: דן

כספי (עורך), תקשורת המונים  -  זרמים ואסכולות מחקר, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, עמ’ 121-109.

סופר, א. (2011). תקשורת המונים בישראל. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 82-123. עיתונות מגזרית, משבר העיתונות וחינמונים.

פלס, נ. עדכוני המדיה החברתית: חסרי ערך חדשותי.

http://www.digitalrelations.co.il/social-media-sorting-and-filtering

רייך, צ. (2016). הספקן בחדר החדשות. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

רועה, י. (1994). אחרת על תקשורת: שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות, רכס, אבן יהודה, עמ’ 152-127.

רועה, י', כהן, ע', (1995). "אחד הימים היותר עקובים מדם: ניתוח השוואתי של חדשות פתוחות וסגורות בטלויזיה", בתוך דן כספי (עורך), תקשורת המונים זרמים ואסכולות מחקר, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, עמ’ 476-463.

אברהם, א', (1995)."התקשורת בישראל: מרכז ופריפריה" בתוך: דן כספי (עורך), תקשורת המונים זרמים ואסכולות מחקר, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, עמ’ 505-479.

תקציר המאמר:

המאמר מושתת על שני פרקים מתוך ספר של אלי אברהם בשם: "עיירות הפיתוח בעיתונות הכתובה". (1993), המאמר בודק את ייצוגן של ה"שכונות" ו"עיירות הפיתוח" בעיתונות הישראלית הכתובה וזאת בהקשר לשתי דילמות מרכזיות:
א. מה הם יחסי תקשורת ומציאות (במקרה שלפנינו: עיתונות כתובה והמציאות של הפריפריה) ואיזו מציאות באה לידי ביטוי בתקשורת זו? ומדוע?
ב. מי קובע מה יתפרסם מן המתרחש בפריפריה ובאיזה אופן? (כלומר: מי קובע מה טיב המציאות עליה ידווח). אלי אברהם תוהה ובודק במאמרו באמצעות ניתוח תוכן וראיונות עם עיתונאים ומגיע למסקנות אלה:

בעיירות פיתוח חל שינוי לטובה בתחום הפלילי והפשע והן בתחום המצב הכלכלי-רווחתי (שני עניינים קשורים זה בזה) ולמרות זאת התקשורת הגבירה באותם שנים את היקף הסיקור כאילו המצב העובדתי בשני תחומים אלה היה הפוך.

אלי אברהם למד מכך כי העיתונאים מחזיקים בתפיסה העצמית שלהם כאובייקטיבים כמשקפי מציאות אמיתית. אך מסתבר, ע"פ המחקר הנתון, כי העיתונאים עצמם שבויים בסטריאוטיפים ודעות קדומות, מה גם שלפי עדותם הם ממלאים ציפיות העונות על סטריאוטיפיות ודעות קדומות. מסתבר גם, ע"פ המחקר הנתון, כי גם הקורא שבוי בתבנית סטריאוטיפית. לפיכך נוצרת מציאות "מדומיינת" על עיירות הפיתוח או כפי שקרא לה אלי אברהם: "עיירות הפיתוח של העיתון". מתקש, אפוא, לשאול בשלב זה: מה הן אותן תבניות קבועות שבאמצעותן יוצרת התקשורת את "הבניית המציאות" של עיירות הפיתוח?
(א) ההיבט השלילי של עיירות הפיתוח כמובן מאליו ושאינו ניתן לשינוי.
(ב) אלימות, פשע, חוסר שקט חברתי.
(ג) מצוקה כלכלית, לכלוך והזנחה.
(ד) חסר ייחודיות, עדריות.
(ה) זהות מזרחית-ימנית-דתית-פרימיטיבית.
(ו) חוסר שליטה על העתיד ותלות בממסד.

לסיכום: עולם עיירות הפיתוח מעוצב ע"י התקשורת (ונצרך בהסכמה ע"י הקורא) כעולם פסיבי-שלילי-מזרחי-קולקטיבי-פרימיטיבי. זהו עולם המוצב ע"י התקשורת כמנוגד לעולם האלטרנטיבי האקטיבי-חיובי-מערבי-אינדיבידואלי-מודרני.

אלי אברהם מבקר גישה סלפנית-מגמתית זו של התקשורת, כפי שהוא מבין אותה, כגישה תבניתית החוסמת דרכי ראייה אלטרנטיביות, המונעת סיקור הבודק את הדינאמיקה בין רקע לידיעה שהרי לא מוסבר הרקע ל"פיגור" ולא נבדקים שרשי "הפיגור", אין הסבר על התלות הכלכלית של פריפריה - מרכז, אין התייחסות למתאם בין בידול גיאוגרפי לפער כלכלי.

הכתבים ממחזרים "סיפורי מסכנות" מתוך רצון להיענות הן לציפיות של העורכים והן לציפיות הקוראים. נוצר מעגל קסם שאינו יכול להישבר בשל העדר כוח פוליטי וכלכלי לעיירות הפיתוח וכך נמנע מן העדות הנשלטות כל אפשרות להפריך את הסטריאוטיפ השלילי ובסופו של תהליך מונצח מצב הגמוני-קפיטליסטי של שליטה ותלות ע"י המעמד השליט.

הבניית המציאות וחדשות:

 הטלוויזיה היא מדיום להעברת טקסטים שבני אדם יוצרים בעבודת צוות. לכן היא אינה משקפת מציאות אחת אובייקטיבית, אלא מדווחת על אותה מציאות באמצעות שחזור סלקטיבי ופענוח סלקטיבי של הצופה. נבחן את מאפייני המידע המועבר, כיצד הטלוויזיה מנסה לשקף מציאות חברתית ובה בעת מעצבת אותה, ומהן ההשלכות האפשריות של המציאות המוצגת בטלוויזיה על עיצוב תפיסתנו החברתית ומעורבותנו הפוליטית.

עימות:

האירועים החדשותיים עוסקים בדרך כלל בעימות. במהדורות החדשות נוטים לפשט עימותים, כדי להוציאם מההקשר ההיסטורי ולהציגם תחת אילוצי הפקה. מאידך גיסא הם מוצגים אינטנסיביים יותר, בשל הנטייה להעדיף מה שמצטלם טוב: אלימות, צעקות, בכי, התרגשות.

שיקולים מבניים:

איסוף ועריכה של ידיעות חדשותיות מושפעים גם מאילוצים מבניים. המידע מסונן באמצעות מערכות אינטרסים מורכבים, המעוגנים בהקשרים אידיאולוגים רחבים.

• הגורם האישי: כישוריו של איש התקשורת, עמדותיו, יחסים בינאישיים בין בעלי התפקידים.
• התפיסה את קהל היעד: הכתב מדווח על אירועים בהתבסס על תפיסתו את קהל היעד שלו: צרכיו, מעורבותו הפוליטית ועוד. הוא מתאים את הסיפור לקהל.
• מקורות המידע כמייצגי הקבוצות השולטות בחברה: צמרת ההיררכיה החברתית מיוצגת באופן רשמי על-ידי דוברים, ובידיה תקציבים מיוחדים. בכוחה להשפיע על פעילות העיתונאים: להעניש, ללחוץ, לחסום מידע או לספק מידע. זאת בניגוד לקבוצות החלשות, נעדרות הייצוג והכסף, אשר לא פעם מוצגות כחריגות וסוטות מהנורמה.
• אילוצי תקציב, טכנולוגיה וזמן: קיים סיכוי גדול שאירוע ידווח אם תדירות הופעתו ומיקומו מותאמים לחדשות. ה"איך" מפיקים את החדשות חשוב לא פחות מה"מה", מהתוכן עצמו. מרבית ההחלטות נעשות בלחץ זמן, במסגרת נוקשה הלחוצה בזמן ובתקציב. לכן מדינאים למדו כיצד לתכנן אירועים בזמן ובמקום הנכונים, ולנאום משפטי מפתח על רקע גימיקים התואמים לחדשות.
• אילוצים ארגוניים: על הפקת החדשות משפיעים קודים ואתיקה מקצועית, לחצים של מדיניות הארגון, לחצים פוליטיים ואינטרסים חברתיים. קיימים חוקים והגבלות על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. גם בישראל מונעים פרסום אינפורמציה שיכולה להזיק לביטחון המדינה או לפגוע באדם אחר ולהוציא דיבה. עם זאת מנסים לשמור על חופש העיתונות וחופש הביטוי כדי לקיים משטר דמוקרטי. מערכת אילוצים זו תומכת באתיקה המקצועית. "תדריך נקדי" (ע"ש נקדימון רוגל, מאנשי רשות השידור) מטפח מוסכמות לסיקור הוגן ומאוזן.
• מקורות המימון של התקשורת משפיעים על המידע שיימסר בכלי זה

ג. מה במקום אובייקטיביות?

הטלוויזיה מושפעת מההגמוניה, מגורמי הכוח, ולכן מסייעת לייצוגו של הסטטוס-קוו החברתי הקיים. לפי תפיסה זו היא חוטאת לתפקיד שיועד לה - "הרשות הרביעית" שאמורה לבקר את הרשויות - הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. ניתן לבדוק גישה זו בבחינת הטקסט כמעודד "קריאה מועדפת" בקרב צופים שונים. בתרבות קיימים ערכים מועדפים המיוצגים באופן בולט ומקבלים העדפה בפענוח. כך הטלוויזיה משתלבת ב"מרחב הציבורי" - תחום החיים החברתיים שהגישה אליו מובטחת לכולנו, והמתווך בינינו כפרטים בחברה ובין המדינה על מוסדותיה ובעלי הכוח שבה.

בכל כללי ההתנהגות העיתונאיים כל עיתונאי מחויב לאי משוא פנים, אובייקטיביות, איזון ודיוק בשידורים.

אובייקטיביות –  היכולת להביא חדשות בצורה אובייקטיבית וניטרלית היא מסגולותיו המקצועיות ההכרחיות של עובד חדשות. על העיתונאי להימנע מלהביע את השקפותיו האישיות בנושאים שהוא מסקר, עורך ומביא לשידור, יש להימנע מהדבקת תגים. אין לשדר תחושות במקום מידע. על השדרן להימנע מגילויים של סולידריות עם נושאי הסיקור, או מגילויים של סלידה מהם. על הדיווח להיות עובדתי ככל האפשר. יש להבחין בין עובדות ובין דעות. הבעת דעה אישית, פרשנות וניתוח המידע ישודרו באופן שיהיה ניתן לעמוד על טיבם ולהבחין בבירור ביניהם לבין העובדות המובאות בשידור. תפקידם העיקרי של העיתונאים לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם כמה שאפשר ולהניח להם להגיע למסקנה מעצמם ולא להביא עובדות עם מסקנות מוכנות בצידן.

איזון –  מראיינים ומנחים מצווים על ההקפדה לשמור על איזון בין שני הצדדים של הסיקור העיתונאי. על המראיין להקפיד על מתן אפשרות שווה, כמה שאפשר, לצדדים השונים להשתתף בדיונים או בעימותים, להביע את דעתם בלא הפרעה והטרדה מצד יריביהם ומצד המנחה. יש להקפיד על מתן תנאים טכניים שווים לשני הצדדים (גם בראיון וגם בעימות), גם כאשר אחד הצדדים אינו נמצא באולפן, על מנת שלא לתת לאחד הצדדים יתרון טכני על פני המשתתף האחר.

דיוק – יש לאמת כל דבר העולה לשידור. אין לשדר דבר שאינו נכון או אינו מדויק. אין לערוך משדר באופן שעלול לסלף את המידע הכלול בו, אם יש בשידור כדי להטעות את הציבור.

תקשורת והבניית המציאות

תיאוריית ההבניה החברתית של המציאות מתבססת על הטענה כי אנו חיים בעולם חברתי שבו אין משמעות אחת וקבועה. שחקנים חברתיים מנסים ליצור משמעות סובייקטיבית למציאות המוצגת בחדשות ולכפות אותה על קהל הצופים, תוך ניסיון להציגה כ"אובייקטיבית". תופעה זו משרתת אינטרסים של ההגמוניה ומחזקת את שליטתה. כאשר המשמעות נלמדת והמציאות הנבנית נתפסת כאובייקטיבית, אנו נוטים לפעול על- פיה בלי להעריך מחדש את הנתונים הידועים לנו ובלי מודעות להקשר שיצר אותה. לכן כשאנו נדרשים לתאר את המתרחש בעולם החברתי אנו משתמשים בהגדרות ובתוויות מסוימות של מושגי יסוד כמובנות מאליהן. כך תוויות והגדרות אלה הופכות למאגר ידע שבו אנו משתמשים בצורה שגרתית כדי למסגר או כדי לפרש את הניסיון היומיומי שלנו, והתוצאה: אנו כופים משמעות על עולמנו כמעט בלי מודעות לכך שקבוצות, מגזרים וארגונים מעורבים בתהליך ומשפיעים עליו. הללו מקווים לזכות ביתרון מול קבוצות אחרות בקביעת המטרות החברתיות המשותפות. לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי בתהליך זה.

מרכז ופריפריה גם הסיווג של "פריפריה" נתון להבניה חברתית. ה"מרכז" נחשב מוקד הפעילות, ההתרחשויות, הסמכות, העוצמה והכוח, המגלם ערכים מקודשים, אמונות וסמלים השולטים בחברה ולפיהם מתנהל הסדר החברתי. זאת בניגוד ל"פריפריה", המקבלת הנחיות ומוסכמות מהמרכז בלי לקחת חלק ביצירתן, ופועלת לפיהן. החלוקה יכולה להיות מושפעת ממיקום אתני או טריטוריאלי. במרכז נמצאים האליטות ומוקדי הכוח. המרכז מגייס משאבים שונים ומקצה אותם. הוא מכיל ידע, מיומנות ומשאבים שהגישה אליהם חסומה לרחוקים ממנו. המרכז קובע את גבולות הקולקטיב. במרכז מעוצבת התפיסה מי נחשב "אנחנו" ומי נחשב "הם".

מערכת מרכז ופריפריה מאופיינת במרחק פיזי, חברתי ופסיכולוגי בין הגרעין ובין השוליים. אם המרכז והפריפריה אינם משתנים מבנית, המרחק יישמר. למרכז אינטרס לשמר מצב זה, שכן הוא זוכה ליתרון בהבניה חברתית של המציאות הרצויה לו.

אמצעי התקשורת ותהליך הבניית המציאות החברתית:

אמצעי התקשורת מהווים חלק ממרכזים המכונים מרכזי המשנה. אמצעי התקשורת משולים ל"שומרי שערים" המווסתים את הזרימה בין הפריפריה למרכז, לרבות חסימה של מידע, צירוף של מידע וניסוחו מחדש. העיתונאים הם "שומרי הסף" או "שומרי שערים" הקובעים איזה אירוע ייהפך לחדשה, ובכך מחליטים מה הציבור יקרא, ישמע ויראה. חדשות אינן אמצעי אובייקטיבי המציג את המתרחש במציאות, אלא אמצעי המבנה את המציאות. כך נוצרת גרסה סנסציונית ומוקצנת של ה"מציאות". החדשות יוצרות ומחזקות תוויות מסוימות כלפי אנשים, אירועים ומצבים.

מרחק חברתי אידיאולוגי-

הספר "ישראל הסמויה מעיני התקשורת: הקיבוצים, ההתנחלויות, ערי הפיתוח והיישובים הערביים בעיתונות" מתבסס על מחקרו של אלי אברהם. אברהם מציין כי מתוך מכלול הגורמים המשפיעים על סיקור תקשורתי של יישובים, הגורם הדומיננטי הוא מידת הקירבה החברתית אידיאולוגית/פוליטית בין קבוצות היישוב ובין מוקדי הכוח המרכזיים, הכוללים את התקשורת. קבוצות שהיו מקורבות לאליטות זכו לסיקור נרחב וחיובי, בעוד שמקבוצות שהיו מרוחקות הייתה התעלמות תקשורתית, וסיקורן היה בעיקר שלילי. כמו כן העיתונות הוסיפה את תרומתה העצמאית לדימוי התקשורתי של קבוצות יישוב. תרומת התקשורת נבעה בעיקר משיקולים ארגוניים, מקצועיים ואחרים.

מטרת המחקר הייתה לבדוק מדוע קיימים קבוצות יישוב ויישובים הזוכים לדימוי ולסיקור חיובי ונרחב בעיתונות, בעוד אחרים מסוקרים בצורה שלילית, ומדוע קיימות קבוצות שדימוין התקשורתי לא השתנה מאז קום המדינה.

המסקנה העיקרית של המחקר היא שממכלול הגורמים המשפיעים על סיקור תקשורתי של יישובים וקבוצות יישוב, הגורם המרכזי הוא מידת הקירבה החברתית-אידיאולוגית/פוליטית בין קבוצות היישוב ובין מוקדי הכוח המרכזיים - ההגמוניה. לפי הגישה הביקורתית, התקשורת, כמוסד וכמתווך, גורמת למעמדות הנשלטים לאמץ את "הגדרותיה של המציאות" כפי שמכתיבים אותן המעמדות השליטים, המעוניינים בהמשך קיומה של האידיאולוגיה השלטת, וכך משמרים את הסטטוס-קוו הקיים בחברה. כך קבוצות שהיו קרובות לאליטות זכו לסיקור חיובי ונרחב, ואילו מקבוצות שהיו מרוחקות הייתה התעלמות תקשורתית, וסיקורן היה בעיקר שלילי. עם זאת, לא בכל עת העיתונות הושפעה מן היחס של מוקדי הכוח, אלא הוסיפה את תרומתה העצמאית לדימוי התקשורתי של קבוצות יישוב. תרומת התקשורת נבעה משיקולים ארגוניים, מקצועיים ואחרים, המעורבים בסיקור השוטף של המתרחש.

מהממצאים עולה כי העיתונות לוקחת חלק בהבניה של מקומות מסוימים כ"מרכז" ואחרים כ"פריפריה".

מחקר זה הוכיח גם כי התקשורת אינה יכולה לשמש כמתווך ניטרלי בין ה"מרכז" ובין ה"פריפריה". נראה כי בדפוסי הסיקור של האוכלוסייה הערבית, ערי הפיתוח וההתנחלויות, ברוב המקרים היה פוטנציאל להרחקה בינן ובין המרכז, ולא לקירוב.

התקשורת בחרה להתרכז בנושאים שהרחיקו קבוצות אלו מהכלל, בעיקר באמצעות דיווח על איום, כביכול, הצפוי מהן ועל השונות המאפיינת אותן. לדיווח על קבוצות אלו התלוו לא אחת זלזול, פטרונות והעלאת ספק ביכולתן להיות "כמונו". בכך חיזקה התקשורת סטריאוטיפים, תוויות ודעות קדומות כלפי חלק מהקבוצות.

"מרחק חברתי-אידיאולוגי" הוא המרחק בין קבוצות מסוקרות ובין אנשי התקשורת, מרחק שנוצר על רקע הדמיון או השוני במאפייניהם. כאשר לא קיימים מאפיינים דומים – על רקע דת, מין, סביבת מגורים, מעמד כלכלי-חברתי, העדפה מינית, גזע/עדה – נוצר ביניהם ריחוק, בעוד שמאפיינים דומים יוצרים קירבה. מידת הקירבה או הריחוק משפיעה על אופן הייצוג של הקבוצות החברתיות. כך, למשל, את הסיקור השלילי והסטריאוטיפי של השחורים, ההיספנים, הנשים, ההומוסקסואלים והעניים בתקשורת האמריקנית מסבירים על רקע השוני בין המאפיינים של המשתייכים לקבוצות אלה ובין מאפייני האליטות התקשורתיות, המורכבות מגברים לבנים ממעמד בינוני-גבוה, הטרוסקסואלים וכדומה.

בישראל מתרחש תהליך דומה. מאפייני האליטה התקשורתית בישראל הם יהודים, אשכנזים, תל- אביבים-ירושלמים, חילונים, מבוססים כלכלית, ליברלים-מודרנים, מערביים, משכילים, יונים מבחינה פוליטית ותומכים בעקרונות של פשרה, פלורליזם, שוק חופשי ואינדיבידואליזם. מאפייני ערי הפיתוח, ההתנחלויות והאוכלוסייה הערבית שונים ממאפייני האליטות התקשורתיות. כך נוצר מרחק חברתי-אידיאולוגי, המתבטא בדפוסי הסיקור של שלוש הקבוצות הללו בכמה אופנים:

• חוסר היכרות עם יישובי הקבוצה: בשל חוסר היכרות העורכים מתבלבלים בין ערי הפיתוח השונות ובין היישובים הערביים השונים. אפשר למצוא בכתבות גם טעויות בשמות יישובים וכן בשמות מנהיגים, בהיסטוריה של הקבוצה, בתרבותה וכיוצא בזה.
• שימוש נרחב בסטריאוטיפים ובהכללות: שלוש הקבוצות תוארו בצורה סטריאוטיפית ומוכללת. התושבים הוצגו כבעלי חשיבה משותפת, התנהגות דומה וערכים דומים.
• מדיניות ארגון התקשורת כלפי סיקור הקבוצות: מספר כתבים קטן, אם בכלל, שיוקצו לסקר את הקבוצה. הקצאת כתבים ממעמד ארגוני נמוך וכן אי תפיסת הקבוצה כקהל יעד של העיתון, מה שמאפשר לא לראות את המתרחש מנקודת מבטה. הגדרת החדשות המגיעות מהקבוצות מוגבלת ומתרכזת בעיקר בפשע, אלימות, מצוקות חברתיות ואיום ביטחוני. כשהתרחש אירוע "בעל השלכה לאומית" בפריפריה, נשלחו כתבים מהמרכז אשר אין להם יחסי קירבה עם המקור. כתבים אלו נוהגים כתיירים המושפעים מתרבותם ומהמקום שממנו הם יצאו, מגיעים בזמן אירוע של אי-סדר ולא נשארים במקום כשהסדר חוזר על כנו. מיקום המערכת במרכז משפיע גם הוא על דפוסי הסיקור. לכתבים יש תפיסה (קונספציה) מובנית על המקום, וכל שנותר להם הוא למצוא לה חיזוקים. זוהי תופעת "הסיקור הידוע מראש".
• חוסר נכונות לאמץ את סדר-היום, ההגדרות, הערכים והטרמינולוגיה של הקבוצה החברתית: לקבוצות אלו יש סדר-יום שונה מזה של התקשורת. בעוד היישובים הערביים וערי הפיתוח סובלים ממחסור במשאבים ומבעיות תשתית, עסקה העיתונות בעיקר בפשע או בתחושת האיום הביטחוני שמשרים תושביהם. הטרמינולוגיה: המתנחלים ביקשו להיקרא "'מתיישבים' הגרים ב'יש"ע' או ב'יהודה ושומרון'", אך בעיתונות העדיפו את המושג "'מתנחלים' הגרים ב'גדה' או 'בשטחים'". כך גם לגבי הביטוי "פלסטינים אזרחי ישראל", שהציעו נציגי האוכלוסייה הערבית אך לא אומץ בעיתונות.